עכשיו אני חושב עליה
הציוצים האלו נכתבו בלילה. מאוחר בלילה. בואו נגיד… סוג של בוקר. בוקר מוקדם. שעה שרובנו עסוקים בחלומות. אני לא הצלחתי להרדם והפיד שלי היה כמעט כולו רוננק. אם גם אתם סהרוריים, אז אתם בטח יודעים כמה כיף ומעודד לדעת, שיש עוד מישהו ער מלבדכם.
רוננק היה עסוק בעיקר בלספר על המשולמים שלו ובלהבליפ מוסיקה שאין סיכוי שהייתי שומעת בשעה הזו. ואז פתאום, בתוך כל זה, נכתבה סדרת הציוצים הזאת
וזה הקסם שאני מוצאת ברוננק. עם כל ההומור, הגסות והחיספוס, פתאום מגיעים ציוצים כאלו שמכניסים לעולם פנימי רגיש. איך אפשר לא להתאהב ולהתמכר?י
